פסק-דין בתיק ע"א 29026-09-10

1.         לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים מיום 30.8.2010. בפסק-דין זה נדחו שני ערעורים שהגישה המערערת על-פי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. המדובר בערעור שנגע לגריעת 14 שיקים מתוך 21 שיקים שסורבו בתקופה שבין 15.4.2008 לבין 1.6.2008; וכן גריעה של 13 שיקים שסורבו בתקופה שבין 30.6.2008 לבין 25.7.2008.

2.         הטענה המרכזית של המערערת בבית-משפט קמא היתה, כי היה לה יסוד סביר להניח כי חלה על המשיב החובה לפרוע את השיקים (על-פי סעיף 10(א)(3) לחוק). במסגרת זו, נטען על-ידי המערערת, כי היה הסכם בינה לבין הבנק המשיב, לפיו יכובדו ההמחאות שהוצאו על-ידי המערערת, אפילו אם הדבר היה כרוך בהגדלת מסגרת האשראי. הלכה למעשה, כך נטען, פעל באופן זה הבנק המשיב לא פעם, בכל הנוגע לשיקים קודמים. טענה נוספת שהיתה למערערת בבית-משפט קמא היתה, כי ביום 31.5.2008 הפקידה בחשבונה אצל המשיב שיק על סך של 250,000 ש"ח, שנמשך על חשבונה של המערערת בבנק מזרחי טפחות. אמנם, שיק זה לא אושר על-ידי בנק המזרחי, אולם המשיב נמנע מלהודיע למערערת כי קיימת בעיה עם ההמחאה. כמו כן, לא נתאפשר למערערת להפקיד בשלב מאוחר יותר שיק על חלק מן הסכום, על מנת למנוע סירובם של השיקים הנדונים. טענות אחרות של המערערת בבית-משפט קמא היו, כי 12 מתוך 13 השיקים שסורבו בתקופה המאוחרת יותר - סורבו כתוצאה מההודעה הראשונה של הסירוב, שבעקבותיה נחסמו כרטיסי האשראי של המערערת וקטנה מסגרת האשראי שלה. לבסוף נטען, בנוגע לשיק האחרון (מיום 25.7.2008), כי שיק זה הוצג לפרעון על-ידי צד ג' בטעות, וממילא אין לחשבו במסגרת השיקים שסורבו לצורך הפעלת הסמכות שמכוח החוק.

3.         בית-משפט קמא, כאמור, דחה את הערעורים שהגישה המערערת על-פי החוק. בכל הקשור בשיקים שמיום 1.6.2008, קבע בית המשפט קמא, לאחר ששמע ראיות בעניין, כי לא ניתן לקבל את הטענה לפיה היה למערערת יסוד סביר להניח שהיתה חובה על המשיב לפרוע את השיקים. בית המשפט ציין, כי גרסת המערערת לעניין קיום הסכם לכיבוד השיקים, תוך חריגה ממסגרת האשראי, היתה "גרסה כללית וסתמית" (פיסקה 9 לפסק הדין). מנגד עמדה גירסה מפורטת וקוהרנטית של המשיב, לפיה באותה העת לא היתה מסגרת אשראי וגם כאשר באו אישורים לשיקים קודמים, מדובר היה בהחלטה נקודתית, על בסיס הנסיבות ששררו אותה העת. בית המשפט הוסיף וציין, כי אין מקום לשנות ממסקנה זו, נוכח טענת המערערת לפיה הציגה בשלבים מסוימים למשיב שיקים של משקיעים. כך הדבר, שכן כעולה מן העדות שנשמעה לפניו מטעם המשיב, כי המשיב לא הסכים לתת אשראי על-פי השיקים והם מעולם לא הופקדו בידי המשיב. על רקע זה, דחה גם בית-משפט קמא את הטענות בנוגע לשיקים מן התקופה המאוחרת יותר (מיום 30.6.2008). סירוב שיקים זה בא בעקבות ההגבלה שנבעה מסירוב השיקים שביום 1.6.2008, ומשעה שלא מצא פגם בסירוב ראשון זה, לא נמצא גם פגם בסירוב המאוחר יותר. למעלה מן הצורך, הוסיף בית-משפט קמא וקבע, כי לא נמצא קשר בין חסימת כרטיסי האשראי לבין סירוב השיקים, שכן המדובר במסגרת אשראי נפרדת, ומסגרת האשראי הרלבנטית לצורך ענייננו הינה זו שבחשבון העו"ש ולא עניין כרטיסי האשראי. לבסוף, מצא בית-משפט קמא, כי אמנם השיק מיום 25.7.2010 לא אמור היה להיות מוצג לפרעון במועד בו הוצג, והצגתו לפרעון במועד האמור נבעה מטעות של האוחז. אלא שבכך לא מצא בית-משפט קמא כדי להקים בסיס לגריעת השיק מרשימת השיקים שסורבו. זאת, שכן טעות מעין זו אינה נופלת בגדר העילה שבסעיף 10(א)(1) לחוק (שעניינה סירוב לפרוע שיק מחמת טעות).

4.         שני ראשים לערעור שלפנינו: הראש האחד, טענות נגד ממצאיו של בית-משפט קמא ומסקנתו בכל הנוגע לשני הערעורים שנדונו לפניו. השני, בקשה מערכאת הערעור שתפעיל את סמכותה הייחודית שעל-פי סעיף 10א(ג) לחוק, שעניינה סמכות ערכאת הערעור להביא בחשבון תקופה שבה עמד צו המונע את תחילת ההגבלה - בחשבון תקופת ההגבלה, כולה או מקצתה. נדון בטענות כסדרן.

5.         אשר לטענות המערערת, בכל הנוגע לממצאי בית-משפט קמא ומסקנותיו בערעורים שהגישה, הרי שלא מצאנו מקום לקבלן. אכן, טוענת המערערת, כי היה לה יסוד סביר להסיק כי היתה חובה על המשיב לפרוע את השיקים, וזאת מכוח הסכם. אלא שבית-משפט קמא, לאחר שהתרשם מעדות מנכ"ל המערערת, עדות חשב המערערת וכן עדות נציגת הבנק, הגיע למסקנה כאמור כי לא היה הסכם כפי הנטען שחייב את הבנק לכבד את ההמחאות. לא מצאנו עילה להתערבות בממצאים עובדתיים אלה במסגרת הערעור. כך בכלל, וכך בפרט - נוכח הדברים הברורים העולים למקרא פרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא. כך, למשל, כעולה מחקירתו של חשב המערערת (29.12.2008), לא בדקה המערערת אם יש לה מסגרת אשראי בתקופה הרלבנטית. כמו כן, לא הוצגה בבית-משפט קמא במועד זה אסמכתא לכך שכלל היתה למערערת מסגרת אשראי במועד הרלבנטי. מחקירתו הנגדית של מנכ"ל המערערת (ביום 29.12.2008) עלה, כי ההסכמות שהיו מטעם המשיב לכיבוד שיקים אלו ואחרים, היו הסכמות נקודתיות. מנכ"ל המערערת אף אישר, כי בתקופה הרלבנטית הבנק המשיב פעל בכל הנוגע לכיבוד שיקים באופן בו "היו נותנים, זה לא שלא היו נותנים ... פעם כן ופעם לא. זה לא היה משהו סיסטמטי" (עמ' 8 לפרוטוקול). מנכ"ל המערערת אף אישר, כי משהוצגה לבנק המשיב המחאה של חצי מיליון דולר זמן קצר לפני האירועים מושא ערעור זה, ונתבקשה הגדלה של מסגרת האשראי, לא ניתנה על-ידי הבנק המשיב תשובה חד-משמעית אלא תשובה לפיה העניין ייבדק. משמעות האמור לעיל הינה, כי אכן לא עלה בידי המערערת להוכיח כי היתה לה מסגרת אשראי בתקופה הרלבנטית וכי היה הסכם או יסוד סביר להניח כי מוטלת על הבנק חובה לכבד את השיקים. חקירתה הנגדית של נציגת הבנק הובילה גם היא למסקנה זו. כעולה ממנה, מסגרות אשראי קודמות שהיו למערערת היו לכל היותר עד ליום 2.1.2008, וביום 1.6.2008 - מועד בו סורבו לראשונה השיקים - "בוודאות שלא היתה מסגרת של אשראי בחשבון העו"ש" (עמ' 11 לפרוטוקול). הנה כי כן, דין טענותיה אלה של המערערת - להידחות.

6.         גם בטענה הקשורה לסירוב נטען של המשיב לקבל המחאה חלופית של 150,000 ש"ח ביום 1.6.2008, לא מצאנו משום עילה להתערבות בפסק-דינו של בית-משפט קמא. המדובר כפי הנראה בסכום שהמערערת ביקשה להעביר מבנק מזרחי טפחות אל הבנק המשיב, וזאת משהסתבר לה שהשיק על סך 250,000 ש"ח שנמשך מבנק מזרחי טפחות - אינו מכובד. אלא שנציגת הבנק המשיב, לא אישרה בעדותה כי הוצע לה להעביר ביום 1.6.2008 סך של 150,000 ש"ח מחשבון בנק המזרחי לחשבון שבבנק המשיב. מעבר לכך, היא הוסיפה כי ככל שההצעה האמורה באה ביום 2.6.2008, הרי שלא היה בכך טעם. על האמור לעיל יש להוסיף ולהדגיש, כי השאלה הרלבנטית היתה אם היה הסכם בין המערערת לבין המשיב, שחייב את המשיב לכבד את השיקים מושא הערעורים ואם היה למערערת יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק המשיב לכבד את השיקים. כאמור לעיל - הסכם כאמור לא הוכח, ויסוד סביר להנחת המערערת - לא בוסס.

7.         אף לפנינו חזרה המערערת על הטענה הקשורה בהמחאה על סך של חצי מיליון דולר שהוצגה לנציגי המשיב, זמן קצר לפני משלוח הודעת ההגבלה. אולם, כפי שעלה מחומר הראיות שבא לפני בית-משפט קמא, התשובה שניתנה מטעם המשיב היתה כי העניין בבדיקה. ממילא, לא ברור מדוע יש מקום לטענת המערערת כי היה לה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים במצב דברים זה. לא מצאנו גם מקום לקבל את הטענה הנוספת הקשורה בשיקים שסורבו ביום 30.6.2008. טענה זו מבוססת בעיקרה על טענת ההסכם, שנדחתה על-ידי בית-משפט קמא (סעיף 24 לעיקרי הטיעון). משדחינו גם בערעור זה את הטענה הקשורה בהסכם האמור, יש גם לדחות את הטענה הקשורה ביחס שבין סירוב השיקים 1.6.2008 לסירוב השיקים שמיום 30.6.2008.

8.         מכאן לראש השני של טיעון המערערת - טיעון שעניינו בקשה כי בית-משפט שלערעור יעשה שימוש בסמכותו שלפי סעיף 10א(ג) לחוק. בהקשר זה נטען על ידי המערער, כי חלף זמן ממושך יחסית בין הגשת הסיכומים בתיק ועד מתן פסק דינו של בית המשפט קמא וזאת שעה שתלוי ועומד סעד זמני של עיכוב ההגבלה. המערערת עמדה על כך כי מדובר בנסיבות המקרה בעיכוב שלא היה בשליטת המערערת, וכי הצטברותו במונחי זמן צריכה להילקח בחשבון בכל הקשור בחישוב תקופת ההגבלה שלפי החוק. בנוסף העלתה המערערת טענות בדבר נסיבותיה הספציפיות. בהקשר זה טענה המערערת, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות בעניינה - והן העובדה כי כל ההמחאות מושא ההליכים נפרעו במלואן מיוזמתה; כי מאז האירועים השונים צמחה המערערת והתפתחה, וכי כיום היא נסחרת בבורסה בבריטניה. לפיכך, פרסום בדבר הגבלת חשבונה יגרום לנזקים בלתי הפיכים במהלך עסקיה, העלולים להביא לקריסתה הכלכלית ולפיטורי עובדים. המערערת הדגישה, כי מאז מתן הצווים הזמניים על-ידי בית-משפט קמא בשלהי 2008 ועד לעת הזו, מצוי חשבונה בסטטוס של "ממתין להגבלה" ומשמעות הדבר היא כי נמנע ממנה, לאורך תקופה ממושכת ביותר, לפתוח חשבונות בנק חדשים ולגייס כספים ממשקיעים. היא גם לא יכולה היתה להחזיק בכרטיסי אשראי. בנסיבות מיוחדות אלה, עתרה המערערת כי  ייעשה שימוש בסמכות שבסעיף 10א(ג) לחוק וכי מלוא תקופת ההגבלה תילקח בחשבון, כך שלא תוטל הלכה למעשה הגבלה נוספת על המערערת מיום פסק הדין בערעור ואילך. יצוין, כי במהלך הדיון שלפנינו אישרה גם ב"כ המשיב, כי כיום המערערת "היא לקוח טוב שעומד במסגרת שניתנות לו" (עמ' 7 ש-12-13 לפרוטוקול), וכן חשב החברה נכון היה להצהיר, כי לא חזרו שיקים מאז האירועים מושא הערעורים שלפנינו.

9.         לאחר שנתנו את דעתנו לטענות המערערת בנדון, מצאנו בנסיבות המיוחדות של המקרה להיעתר לבקשה בחלקה במובן זה שיש לזקוף ששה חודשים מן התקופה בה עמדו צווי המניעה הזמניים שהוציא בית משפט קמא, על חשבון התקופה הקבועה בסעיף 3ב לחוק. כבר נקבע, כי יש לנקוט גישה מצמצמת בכל הקשור להיקף שיקול הדעת שעל-פי סעיף 10א(ג) לחוק והנסיבות שיאפשרו את הפעלתו. נקודת המוצא לצורך עניין זה, היא תכלית החוק שמטרתה מתן מענה ל"מכת מדינה של שיקים ללא כיסוי" (ראו רע"א 2453/04 עו"ד גבאי ציון נ' בנק מסד בע"מ (לא פורסם, 29.7.2004)). צויין עוד, כי הגישה הראויה לנושא השיקים ללא כיסוי "צריך שתהא מחמירה. המדובר בנגע קשה ומטריד" (ראו רע"א 9162/04 סורוצקין נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 5.12.2004)). על רקע זה צוין, בין היתר, כי "המקרים בהם ייעשה שימוש בסמכות שלפי סעיף 10א(ג) של כלילת תקופת הסעד הזמני בתקופת ההגבלה יהיו במשורה. זאת, כדי שחכמים יועילו בתקנתם והחוק ישיג את מטרתו במאבק בשיקים ללא כיסוי" (פרשת גבאי ציון שלעיל). המדובר אפוא בסמכות מיוחדת, המיועדת לנסיבות מיוחדות. זאת ועוד, צויין כי השיקול שעניינו עצם חלוף הזמן שבמסגרתו עוכבה ההגבלה, אינו יכול להיות השיקול שעל-פיו תופעל הסמכות שבסעיף 10א(ג) לחוק. כך הדבר, שכן מתן צו לעיכוב ההגבלה ניתן כדבר שבשיגרה, ותוצאה לפיה תקופת העיכוב צריכה להילקח בחשבון ככלל במסגרת תקופת ההגבלה, היתה מרוקנת מתוכן את הסנקציות שקבע המחוקק (ראו יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד 449, 480 (1998); כן ראו פרשת גבאי ציון שלעיל; ע"א (י-ם) 5132/04 סורוצקין נ' בנק לאומי לישראל (7.9.2004)). יחד עם זאת, ואפילו אין די בחלוף הזמן כשלעצמו, ניתן לבחון שיקולים נוספים, כגון "נסיבות ההגבלה, נסיבותיו האישיות של הלקוח ומידת הנזק הנובעת מההגבלה" (ראו עמית לעיל, בעמ' 479; פרשת גבאי ציון שלעיל; רע"א 9162/04 סורוצקין שלעיל).

10.       כאמור, בבחינת מכלול נסיבות המקרה המיוחדות מצאנו מקום להיעתר לבקשת המערערת בחלקה. אין המדובר במקרה בו בית המשפט מתבקש לעשות שימוש בסמכות שלפי סעיף 10א(ג) לחוק בשל חלוף הזמן גרידא ותוך שהגורם לעיכוב - מבקש להנות ממנו. המדובר בתקופת זמן משמעותית במהלכה, מצד אחד, חלו מגבלות על המערערת, ומצד שני, השתנו הנסיבות שהיו קיימות במועד מתן   ההגבלה. סבורים אנו, כי יש משמעות בנסיבות המקרה לשינוי שאירע לפי הנטען ובאין חולק - בהתנהלותה של המערערת לאחר האירועים מושא ערעור זה. השיקים כולם - נפרעו. לא הוגבלו חשבונות אחרים ואין תיעוד על סירוב שיקים במהלך כל התקופה הארוכה שחלפה מאז הוצאו הודעות ההגבלה מושא הדיון. מעבר לכך, יש לשוב ולהזכיר כי לא היה חולק שהשיק מיום 25.7.2008 הוצג לפרעון בטעות. עניין זה לא יכול היה להועיל לשם גריעת השיק ממצבת השיקים שסורבו. אולם, בנסיבות המקרה שיקול זה יכול להיות רלבנטי לשם הפעלת הסמכות שלפי סעיף 10א(ג) לחוק. הנה כי כן, פועלים לטובת המערערת מספר שיקולים לקולא. עם זאת, תכלית החוק העיקרית, והעובדה כי סעיף 10א(ג) הוא חריג שיש להפעילו בצמצום ובזהירות בהמשך לכך, עומדים על כנם. זה הוא, בין היתר, הביטוי שיש ליתן לאינטרס הציבור במניעת התופעה של משיכת שיקים בלא כיסוי. באיזון הכולל בין השיקולים האמורים בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, מצאנו אפוא לקבל את בקשת המערערת בחלקה במובן זה שששה חודשים מן התקופה בה עמדו הצווים הזמניים של בית משפט קמא על כנם, יחשבו על חשבון תקופת ההגבלה שלפי סעיף 3ב לחוק (ראו עוד, ע"א (ת"א) 1350/94 עתון לכל אינטרנשיונל נ' בנק הפועלים בע"מ (9.6.1996)).

11.       התוצאה היא, כי הערעור נדחה. הבקשה לפי סעיף 10א(ג) לחוק מתקבלת בחלקה. בנסיבות העניין לא מצאנו מקום לעשיית צו להוצאות.

יש להחזיר הערבון, ככל שהופקד.

מזכירות בית המשפט תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  י"ד  אדר ב תשע"א, 20 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.